החלטה בתיק בש"פ 4857/05

רקע

1.        נגד העותרת הוגש כתב אישום, ולאחריו כתב אישום מתוקן, המייחס לה עבירות של סיוע לאויב במלחמה, מסירת ידיעה לאויב ולתועלתו, מגע עם סוכן חוץ, החזקת נשק בלא רשות על פי דין, ותמיכה בארגון טרוריסטי. באישום נוסף מיוחסת לה עבירה של הפרת הוראה חוקית.

           בעניינה של העותרת הוצאה בינואר 2005 תעודת שר הבטחון בדבר ראיות חסויות במסגרת הסמכות הנתונה לו על פי סעיף 44 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. בתעודה זו הביע השר את דעתו כי מסירת ראיות בנושאים שונים אשר פרטיהם מוזכרים בתעודה עלולה לפגוע בבטחון המדינה. בגידרה של תעודה זו, הוטל חסיון על חלק מחומר הראיות הנוגע להליך זה וחלקו הגלוי הועבר לעיונה של ההגנה. מתוך חומר הראיות החוסה תחת החסיון, הוצאו אלמנטים ראייתיים שונים אשר לדעת המדינה ניתן לגלותם להגנה במתכונת כזו או אחרת בלא שייפגע אינטרס בטחון חיוני.

           העותרת מבקשת בעתירתה כי בית משפט זה יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 44(א) לפקודת הראיות ויורה על הסרת החסיון מראיות חסויות שהן חיוניות להגנתה במשפט.

2.        הרקע לאישומים כנגד העותרת עולה מכתב האישום שהוגש נגדה. על פי האישום הראשון, העותרת, אזרחית ישראל, מואשמת בכך כי בחודש מאי 2004 נכנסה שלא כחוק לאיזור ג'נין ושהתה שם שלא כדין. במהלך תקופה זו התחברה עם פעילים בארגון "גדודי חללי אל-אקצה" המוכר כארגון טרור, ובתוכם מנהיגי הארגון זביידי ואבו חליפה, מבוקשים בידי כוחות הבטחון בשל פעילותם בארגון. במהלך שהותה בג'נין, הביעה העותרת בדרכים שונות את הזדהותה עם הארגון; כמו כן, במהלך תקופה זו החזיקה ברובה שהיה אותה עת בחזקתו של זביידי וירתה בו שלא כדין; היא התלוותה לפעילים חמושים בארגון, נטלה נשקו של אחד מהם, ונשאה אותו. בין התאריכים 19-20 למאי 2004 קיימו כוחות צה"ל בג'נין מבצע מעצר מבוקשים בג'נין, ובתוכם זביידי ואבו חליפה ופעילים נוספים. במהלך המבצע, אבד חומר סודי ביותר שהכיל פרטים סודיים הקשורים במבצע. חומר זה הגיע לידיהם של פעילים בארגון. העותרת, ששהתה בביתו של זביידי בג'נין, קבלה את החומר לידיה, קראה בפניהם את תוכנו והסבירה לנוכחים, ביניהם פעילי הארגון, את משמעותו, ובכלל זה, את תכליות המבצע להרוג או לעצור מבוקשים המצויינים בו, את שמות החוליות המשתתפות במבצע, את צירי הגישה לבתי המבוקשים, וכן כי כוחות צה"ל מתכננים להמשיך את המבצע בזמן הקרוב. לאור הסברי העותרת, הורה זביידי למבוקשים להסתתר עד לאחר סיומו של המבצע. במהלך המבצע הצבאי, התקשרה העותרת לאחד המבוקשים, בלאל חסני חסן יאסין והזהירה אותו מחשש למעצרו. באותו לילה נכנסו כוחות צה"ל פעם נוספת למחנה הפליטים בג'נין ובצעו מעצרים נוספים של מבוקשים. אלה מהמבוקשים שפעלו תחת הנחייתו של זביידי הסתתרו ולא נעצרו.

           האישום השני מייחס לעותרת כי ב-28.5.04 שוחררה בערבות ממעצרה, ובין תנאי השחרור נקבע כי אסור לה להיכנס לשטחים שהכניסה לאזרחים ישראליים אסורה עליהם. כמו כן, מאז 5.10.00 הוכרז בצו. איזור ג'נין כאיזור אסור לכניסה לאזרחים ישראליים. בין חודש יוני 2004 ל-9.8.04 הפרה העותרת את ההוראה החוקית האמורה החלה עליה מספר פעמים. ביום 9.8.04 נעצרה על ידי כוחות הבטחון באיזור האסור עליה לכניסה, כשהיא מחופשת בלבוש אשה מקומית. עד כאן לפרטי האישומים כנגד העותרת.

טיעוני הצדדים

3.        בעתירתה מעלה העותרת את עיקרי הטענות הבאות: נוסחה של תעודת החסיון אינו מתיישב עם דרישת החוק בסעיף 44 לפקודה. על פי הוראת החוק, החסיון אמור להתייחס לראיה, אשר מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה, ולא לסוגי עניינים שהתעודה מדברת בהם, מבלי שניתן פירוט לראיות הרלבנטיות שאליהן נוגעים אותם עניינים. משכך, ניסוחה של התעודה פגום. שנית, לשונה של התעודה גורף וכללי, ומקשה על ההגנה לטעון להסרת החסיון תוך התייחסות לחיוניות החומר להגנתה של הנאשמת. אותם מרכיבים מתוך החומר החסוי שבודדו ממנו והוצגו לעיון העותרת הינן תמציות ופאראפרזות של חומר חסוי המתייחסות בעיקרן לאמירות של העותרת לאחרים בזמנים שונים, בלא שניתן לדעת על איזה רקע נאמרו, למי, ומתי. וכך, הופכות מובאות אלה לחסרות תועלת להגנה משהן מוציאות דברים מהקשרם, אינן מספקות תמונה ראייתית שלמה של הנסיבות בהן נאמרו הדברים, ואין להן משקל ראייתי של ממש. בכך, על פי הטענה, חורג החסיון שהוצא מגבולות המותר על פי הדין. יש לחייב את התביעה למסור להגנה פירוט של חומר ראיות אוטנטי מלבד התמציות והפאראפרזות שנמסרו אשר יאפשר לעמוד על סוג החומר, על טיבו הכללי, ומשמעותו הראייתית. הדבר נדרש במיוחד לאור חומרת האישומים כנגד העותרת והעונש הכבד בצידן של העבירות בהן היא מואשמת.

           כן טוענת באת כוח העותרת כי כתב האישום תוקן על יסוד חקירתו של בילאל יאסין, אשר התקיימה בשלב מאוחר להוצאת תעודת החסיון בינואר 2005. בעקבות חקירת בילאל, נאסף חומר חקירה חדש שלא היה קים בעת הוצאת התעודה. חלק מהחומר החדש הועבר לידי ההגנה. חומר אחר מחקירה זו הועבר לאישור שר הבטחון כחוסה תחת תעודת החסיון, אולם לא הומצא אישור תקף המרחיב את החסיון הקיים גם לחומר זה, ולכן לא נוצרה תשתית חוקית לחסיון הנטען בקשר לחומר הנוסף הקשור לחקירת בילאל. מעבר לכך, טוענת העותרת כי הצורך לחשוף את הראיות לצורך הגנתה חל גם על החומר החדש, בהיותו חומר מרכזי וחשוב הדרוש לביסוס גרסתה.

           עוד טוענת באת כוח העותרת כי פרטים רבים הנוגעים לחומר החסוי אשר התעודה מתייחסת אליהם כסודיים הינם, לאמיתו של דבר, פרטים ידועים ומוכרים ביחס לשיטות החקירה ששירות הבטחון מפעיל במקרים רבים, אשר בחלקם נחשפו ברבים והם נחלת הכלל. מכאן, שאין טעם של ממש בתכלית החסיון הנטענת. עוד נטען כי מדובר בחומר ראיות הכולל פרטים שונים מחקירת העותרת עצמה, הידועים לה ממהלך החקירה, וגילויים בפניה במתכונתם המלאה והמקורית לא יסב נזק כלשהו. מכאן, שאין אינטרס ציבורי של ממש בחסיון מהלכים שונים הקשורים בחומר החסוי, לא יגרם נזק לאינטרס הציבורי מחשיפתו, ומנגד, גילויו יביא תועלת מרובה להגנה.

4.        טוענת המדינה כי גילויו של החומר החוסה תחת תעודת החסיון עלול לפגוע באינטרסים חיוניים לבטחון המדינה. לדבריה, החומר כולו, בין המקורי ובין זה שהוסף בעקבות תיקונו של כתב האישום, עבר בחינה וסינון קפדני ביותר, וכל פרט שבו החשוב להגנתה של העותרת נחשף והועבר לידיה. מרכיבי החומר שלא נחשפו הם בעלי אופי המחייב את שמירתם בסודיות בשל שיקולי בטחון מהותיים, גילויים יפגע פגיעה מהותית באינטרסים אלה, ומנגד חשיפתם לא תשרת באופן ממשי את מטרות ההגנה.

הכרעה

5.        סעיף 44(א) לפקודת הראיות קובע לאמור:

חסיון לטובת המדינה

"אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה ... אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי ראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה".

           הטלת חסיון על ראייה כדי למנוע לצורך הצגתה במשפט הינה בבחינת חריג לכלל הרחב המחייב הצגתן של מכלול הראיות בהליך השיפוטי, כנדרש על מנת לרדת לחקר האמת ולהבטיח את עשיית הצדק. במיוחד בולט הדבר בהליך פלילי בו זכותו של נאשם להוכיח את חפותו מצדיקה העמדה לעיונו את כל חומר הראיות הקיים בעניינו כדי לתת בידיו כלים יעילים להתמודד כנגד ההאשמות המועלות נגדו. לחובת גילוי הראיות במשפט הפלילי תכלית משולבת הנגזרת, מחד, מהערך שנועד להבטיח ניהול הליך שיפוטי הוגן כמושג חברתי כללי; בצידו, נועדה חובה זו לגונן על אינטרס הפרט שלא יגרם לו עיוות דין עקב הסתרתה של ראיה העשויה להועיל לו להוכיח את חפותו (ע"א 497/92 נחום נ' מדינת ישראל;  ב"ש 838/84 לבני נ' מדינת ישראל, פד"י לח(3) 729, 737-8).

6.        חרף כל אלה, הכיר החוק בקיומם של מצבים חריגים אשר בהם אינטרס ציבורי עליון עשוי להצדיק חסיון ראיות אשר גילויין עלול לפגוע בבטחון המדינה. תכלית ההגנה מפני פגיעה באינטרסים של בטחון העלולה להיגרם מגילויין של ראיות חולשת על עניינים שונים הקשורים בהגנה על בטחון הארץ ותושביה. היא נובעת לא אחת גם מהצורך להגן על תקינות הליכי אכיפת החוק, ובתוכם הליכי חקירה ומעצר אשר לחשיפת פרטים הנוגעים להם עלולה להתלוות פגיעה חמורה בבטחון, ובכלל זה סיכול היכולת של גורמי אכיפת החוק להגשים יעדים של מלחמה בפשע ובטרור. קיום אינטרס בטחון חיוני באי גילויין של ראיות מכשיר הפעלת סמכותו של שר הבטחון להביע דעתו בדבר הצורך בחסיונן בהליך השיפוטי. עם זאת, ברי, כי הפעלת הסמכות האמורה צריכה להיות במשורה, בהיותה חריג וסייג לכלל, המחייב הפעלת שיקול דעת זהיר וקפדני בטרם ייעשה בה שימוש. יתר על כן, גם מקום שמוצא צו חסיון לראיות משיקולי בטחון, יש לברור מתוך החומר המוגן את אותם מרכיבי ראיות אשר תוכנם אינו מחייב את השארתן תחת מעטה של סודיות, ואם ישנם כאלה, שומה לחושפם בפני בעל הדין שכנגד, באופן שהחסיון יתייחס אך לאותו חומר שאיסור גילויו מתחייב בתורת הכרח חיוני להגנה על בטחון המדינה.

7.        בהפעלת הסמכות להטיל חסיון על ראיות להגנה על בטחון המדינה אין עליונות לשיקולי בטחון על פני שיקולי הצדק בניהולו של ההליך השיפוטי. החשיבות שהחוק מייחס לאינטרס הציבורי, ואינטרס הבטחון בכלל זה, הינה מישנית לשיקולי הצדק במבט החברתי הכולל ובמבט עניינו של הפרט. נדרש איזון אנכי זהיר בין הצורך לגלות את הראייה לשם עשיית הצדק, לבין הענין שיש שלא לגלותה לשמירה על אינטרס ציבורי חיוני. חומר חקירה חיוני להגנת הנאשם יהא עדיף על פני שיקולי הבטחון, ובמצב של ניגוד ביניהם, יגבר שיקול הצדק (פרשת לבני, שם; בש"פ 4796/02 חאטר נ' מדינת ישראל). אם ראייה פלונית חיונית להגנה, כי אז לא יקויים החיסיון (בש"פ 9086/01 רביב נ' מדינת ישראל, פד"י נו(3), 163; בש"פ 6392/97 בלביסי נ' מדינת ישראל, פד"י נא(5) 176). בית המשפט נדרש לאמוד את הפגיעה בעשיית הצדק העלולה להיגרם מחסיונה של ראייה, כנגד הנזק העלול להיגרם לבטחון הציבור באם הראייה תיחשף. מדובר בשקילות זכותו של היחיד והאינטרס הציבורי הכללי בקיומו של הליך שיפוטי תקין ובעשיית צדק לבין אינטרס הציבור בבטחון המדינה והציבור על רבדיו השונים (פרשת ליבני, שם; בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל, פד"י מז(4) 766). במסגרת שקילות זו, הוכרה העדיפות שיש לתת להגנה על חזקת החפות של נאשם בפלילים באופן שאם חסיון ראייה מטעמי בטחון עלול להביא להרשעת חף מפשע, כי אז יש להעדיף את עניינו של הנאשם על פני חסיונה של הראייה. על פי תפיסה זו, עדיף זיכויו של נאשם שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה חסויה, על פני הרשעתו של נאשם שאת חפותו לא ניתן להוכיח בשל הצורך להותיר ראיה חסויה (ע"פ 459/95 אבו רמאדן נ' מדינת ישראל, פד"י נ(3) 780). איזון השיקולים בסוגיית גילוי ראייה חסויה הוא, לעיתים, מורכב ורב השלכות, אולם לעולם כפוף הוא לעקרון לפיו מקום שראיה חיונית היא להגנתו של הנאשם, כי אז אין לקיים לגביה חסיון ויש להורות על גילוייה, גם אם הדבר עלול להביא לכך שהצורך בגילוי יביא לביטולו של ההליך הפלילי ולזיכויו של נאשם, כדי שלא לחשוף ראייה שגילוייה עלול לפגוע באינטרס חיוני של המדינה ( פרשת רביב, שם; ע"פ 621/01 מדינת ישראל נ' דרויש, פד"י נה(2) 823; בש"פ 3671/05 קהמוז נ' מדינת ישראל).

           לא במקרה נקבע בחוק הליך מורכב לבדיקת ערכה של הראייה החסויה המוסתרת מעינו של הנאשם. היא נבחנת בתהליך משולש על ידי הגורם המוסמך ליתן את תעודת החסיון, על ידי גורמי התביעה המופקדים על ניהול המשפט, ועל ידי בית המשפט במסגרת סעיף 44 לפקודת הראיות. בית המשפט בוחן את הענין לגופו בהתייחס לצורך הבטחוני מחד ולפגיעה בהגנת הנאשם מנגד, ועליו להעריך, בתורת החוליה האחרונה בשרשרת, את השיקולים השונים הקשורים בחסיון ולאזן ביניהם (ע"פ 4765/98 אבו סעדה נ' מדינת ישראל, פד"י נג(1) 832; נ. זלצמן, חיסיון ראייתי במשפט פלילי: מניעת ראייה חיונית להגנת הנאשם מגמות בפלילים, עיונים בתורת האחריות הפלילית, אוניברסיטת תל-אביב, 2001, עמ' 371; נ. זלצמן, "אמת עובדתית" ו"אמת משפטית" - מניעת מידע מבית המשפט לשם הגנה על ערכים חברתיים, עיוני משפט, כרך כ"ד, 2000, עמ' 263).